חג השבועות הוא החג היחיד שהתורה מצווה לקיים, אך אינה מציינת את התאריך (החודש והיום) שבו יש לחגוג את החג. במקרא נקבע זמנו של חג השבועות על-פי ספירת העומר, המתחילה בחג הפסח: המקרא מציין את מספר השבועות שיש לספור מתחילת קציר השעורים, "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (בחג הפסח), ועד לקציר החיטים (בחג השבועות). בסיום הספירה של 7 שבועות, שהם 49 ימים, חוגגים את חג השבועות ביום ה- 50. ספירת השבועות היא כנראה המקור לַשֵׁם של החג – חג השבועות (ויש לחג עוד שמות, כפי שתקראו בהמשך).
חג השבועות הוא החג היחיד שהתורה מצווה לקיים, אך אינה מציינת את התאריך (החודש והיום) שבו יש לחגוג את החג. במקרא נקבע זמנו של חג השבועות על-פי ספירת העומר, המתחילה בחג הפסח: המקרא מציין את מספר השבועות שיש לספור מתחילת קציר השעורים, "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (בחג הפסח), ועד לקציר החיטים (בחג השבועות). בסיום הספירה של 7 שבועות, שהם 49 ימים, חוגגים את חג השבועות ביום ה- 50. ספירת השבועות היא כנראה המקור לַשֵׁם של החג – חג השבועות (ויש לחג עוד שמות, כפי שתקראו בהמשך).
"שבעה שבועות תספור לך,
מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות.
ועשית חג שבועות לה' אלוהיך … "
(ספר דברים, פרק טז פס' 10-9)
חג השבועות הוא השני מבין שלושת החגים שנקראים בתורה שלוש רגלים,* והם: פסח, שבועות וסוכות.
* חגים אלה נקראים שלוש רגלים מכיוון שבהם היו נוהגים לעלות לרגל לירושלים בתקופה שבית המקדש היה קיים (ראה "נושאים קודמים" לחודש תשרי).
חג הקציר, חג הביכורים
לחג השבועות יש במקרא כמה שמות, ובהם: חג השבועות, חג הקציר וחג הביכורים, כמו שכתוב: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה (שמות פרק כג פס' 17); "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמות פרק לד פס' 22). "וביום הביכורים… בשבועותיכם – מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (במדבר פרק כח פס' 26). פסוקים אלה מדגישים את הקשר שבין חג השבועות ובין הקציר והביכורים. ויש גם קשר בין הספירה של שבעת השבועות – ספירת העומר – ובין עונת הקציר.
את הביכורים היו מביאים מן החיטים – "ביכורי קציר חיטים", אבל לא רק מהם. הביכורים היו משבעה מינים של תבואה ופירות שארץ ישראל התברכה בהם על-פי המקרא: חיטה, שעורה,* גפן (=ענבים), תאנה, רימון, זית ודבש (=תמרים).
חג השבועות, כפי שהוא מתואר במקרא, היה חג חקלאי באופיו – קשור לעבודת האדמה בארץ ישראל ולעונת הקציר. בתקופה שבית המקדש היה קיים היו עולים לירושלים בחג השבועות ומביאים את הביכורים לבית המקדש בטקס מרשים וחגיגי.
חג השבועות ציין את תחילת עונת הביכורים, שנמשכה עד חג הסוכות, חג האסיף.
* השעורה מבשילה לפני החיטה: תחילתו של קציר השעורים – כבר בחודש ניסן (פסח).
חגיגות הביכורים – וההתיישבות הציונית בארץ ישראל
ההתיישבות העובדת בארץ ישראל, שהקימה בתחילת המאה ה- 20 מושבים וקיבוצים, העמידה במרכז ההתחדשות הציונית את עבודת האדמה. בני ההתיישבות העובדת, שהיו עובדי אדמה, ביקשו להחזיר לחגים היהודים את האופי החקלאי הקדום, ובמסגרת זו החליטו לשחזר את אופיו החקלאי של חג השבועות, ולחגוג אותו לא כחג מתן תורה (קרא את הערך: "חג שבועות – חג מתן תורה) – אלא כחג הביכורים, וליתר דיוק: כחג זיכרון להבאת הביכורים. בקיבוצים ובמושבים היו מקיימים תהלוכות חגיגיות ועליזות, ובהן הציגו על גבי עגלות מקושטות את ביכורי התוצרת החקלאית, והביאו אותם (באופן סמלי) לקרן הקיימת לישראל – כזכר למנהג הבאת הביכורים לבית המקדש.
תיאור הבאת ביכורים לירושלים, לבית המקדש, במאה ה- 1 לספירה
"כיצד מעלים את הביכורים [לבית המקדש]?
כל העיירות … מתכנסות (=באות) לעיר… ו[האנשים] לנים ברחובה של עיר…
הקרובים (=האנשים שגרים קרוב לירושלים) מביאים תאנים וענבים,
והרחוקים [מירושלים] מביאים גרוגרות (=תאנים מיובשות) וצימוקים (=ענבים מיובשים).
והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה (=זר) של זית בראשו.
החליל מכה (=מנגן) לפניהם – עד שמגיעים קרוב לירושלים.
הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם [שליחים, להודיע על בואם],
ועיטרו את ביכוריהם (=שמו את הפירות היפים למעלה כדי לקשט).
הפחות, הסגנים והגזברים [של בית המקדש] יוצאים לקראתם…
וכל בעלי אומניות (=בעלי מלאכה) שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם:
"אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום".
החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים להר הבית.
הגיעו להר הבית – אפילו אגריפס המלך* נוטל הסל [בעצמו] על כתפו ונכנס,
עד שמגיע לַעֲזָרָה (=לחצר המקדש).
ודיברו הלווים בשיר…
(משנה, מסכת ביכורים, פרק ג משניות א-ד)
*המלך אגריפס הראשון – מלך יהודי (מבית הורדוס) שחי במאה ה- 1 לספירה ושלט בארץ ישראל במשך 3 שנים (41 – 44 לספירה).
תיאור הבאת הביכורים לקרן הקיימת ביישובי העובדים בתחילת המאה ה- 20
"לאחר שכל ענפי החקלאות הניחו את ביכוריהם בצורה נאה על מדפי הבמה –
עולים שני באי-כוח (=נציגים) מכל ענף חקלאות ומניפים כל אחד את טנאו (=הטנא שלו) בשתי ידיו...
מביאי הביכורים מניפים את ביכוריהם ואומרים:
"ועתה הבאנו מראשית פרי אדמתנו מנחה לגאולת אדמת ישראל."
בא-כוח הקרן הקיימת לישראל מקבל את הביכורים.
בא-כוח היישוב אומר: "בַּשְּׂרוּ לאחינו השרידים והנפוצים בארצות תבל,
כי למענם חרשנו, זרענו וגם קצרנו בארצנו… הקדשנו את ביכורינו לקרן הקיימת הגואלת את הארץ, ועתה אנו פודים [בכסף] את ביכורינו אלה פה, [בסכום] כפי שהושת עלינו (=נקבע לנו) על-ידי בא-כוח הקרן הקיימת, לגאולה שלמה של העם והמולדת."
וכולם שרים:
"ברוך אתה בעיר, ברוך אתה בשדה. ברוך פרי אדמתך, וברוך פרי עבודתך.
ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך".
לסיום אוגדים את שבעת המינים, שולחים יונים ומקיימים סעודת ביכורים."
יום טוב לוינסקי, ספר המועדים, שלוש רגלים – שבועות, כרך ג, הוצאת דביר, תשי"ג – 1953, עמ' 210.
הוסף תגובה