הדלקת נר חנוכה

הדלקת נר חנוכה היא המצווה העיקרית בחנוכה וזו המאפיינת אותו במיוחד, ולפיה יש להדליק נר בכל ערב מערבי החנוכה (החל מיום כ"ד בכסלו בערב, ואילך). ההדלקה היא בבית, במקום הנראה כלפי חוץ, כגון בפתח הבית או בחלון הנראה אל רשות הרבים.

כמו כן, מצווה להדליק נר חנוכה גם במקומות ציבוריים כבתי כנסת, כדי לפרסם את הנס. מצווה זו היא משנית לעומת ההדלקה בבית ואין יוצאים בה ידי חובה, כלומר, גם מי שמדליק במקום הציבורי צריך להדליק שוב בביתו. בבית הכנסת מדליקים את הנרות בצד דרום, זכר למנורת המאור בבית המקדש שעמדה גם היא בצד דרום.

[עריכה]
ברכות ההדלקה
לפני ההדלקה מברכים:

בָּרוּך אָתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בּמִצוׂתָיו, וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חַנוּכָּה
בָּרוּך אָתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוׁתֵינוּ, בַּיָמִים הָהֵם בַּזְמַן הַזֶּה
בערב הראשון מברכים גם את ברכת הזמן:

בָּרוּך אָתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, ׂשֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִּעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
[עריכה]
הידור בהדלקה
מעיקר הדין מספיק להדליק נר אחד בכל פעם. אולם מצווה מן המובחר להוסיף נר בכל ערב מימי החנוכה; החל מנר אחד בערב הראשון של החנוכה, וכלה בשמונה נרות בערב האחרון של החנוכה. מנהג הוספת הנרות הוא כנפסק להלכה על פי בית הלל - "מוסיף והולך", אמנם על פי בית שמאי ההידור בהדלקה מתבטא בהדלקת הנרות בצורת "פוחת והולך", כלומר שמונה נרות ביום הראשון, שבעה ביום השני, עד לנר אחד ביום השמיני.

[עריכה]
שמש
מכיון שנרות החנוכה הם תשמיש מצווה, אסור להפיק מהם תועלת שאינה חלק מהמצווה, אולם מותר להנות מאורם. הלכה זו מובאת בתפילת "הנרות הללו" הנאמרת לאחר ההדלקה:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה
עַל יְדֵי כּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים
וְכָל שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קדֶשׁ הֵם
וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם
אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד
כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ
משום כך, אסור להשתמש בנרות החנוכה כאמצעי תאורה לשום צורך, כקריאה למשל. זה המקור למנהג להדליק נר נוסף לנרות החנוכה, המוכר בשם "שמש". נרות חנוכה שדולק לידם שמש - מותר להשתמש באור המופק מהם ביחד, משום שהשמש מהווה סימן לכך שאין נעשה שימוש של חול בנרות המצווה. שמש אחד יכול לשמש כמה נרות חנוכה (או סדרות של נרות, על פי המנהג "מוסיף והולך") הנמצאים במקום אחד. על מנת להמחיש את ההבדל בין השמש לנרות המצווה, יש להקפיד לא להדליק אותו כחלק מסדרת נרות המצווה אלא בנפרד מהם, בהבדל של גובה או של מרחק אופקי, הניכר לעיני המתבונן מרשות הרבים.

בעת הקדומה השמש היה חיוני ביותר, ואז נפוץ השימוש בו. אולם מאז תחילת עידן התאורה חשמלית הפך למעשה השמש למיותר, משום שהאור החשמלי שקיים כמעט בכל מקום ממלא את תפקידו, ורק במקום שנרות החנוכה הוא האור היחיד וקיים חשש שהם ישמשו לצורך שאינו הנאה טהורה מהם יש צורך להדליק שמש. סופרים, משוררים ומחזאים רבים לא עמדו על פרט זה, ומחוסר הבנה במשמעותו הזוטרה של השמש שילבו אותו כבעל תפקיד "חשוב" לכאורה בהדלקת נרות חנוכה, בתוך יצירותיהם.

לאחר הדלקת הנרות נהוג לשיר את השיר "מעוז צור".