קרנבלים

קרנבל הוא אירוע שקיים בתרבויות שונות. המשותף לכולם הוא הצורך לקיים מציאות חלופית לשגרה, שבה קיימת לגיטימציה לצורות התנהגות ששוברות את הנורמות המקובלות, ולשימוש בזהויות חלופיות.
היציאה מן השגרה היא לתקופת זמן מוגבלת, ובאופן פרדוכסלי היא משמשת לחיזוק הנורמות והשגרה. היכולת לפרוץ את המסגרת החברתית באירוע שמוגדר על ידי החברה, מביא לנטרול מתחים, כעסים והתנהגויות אחרות שמאיימות על המבנה החברתי הקיים, בתוך מסגרת שנקבעה על ידי החברה ולכן נמצאת בשליטתה.
היציאה מהמסגרת הנורמטיבית נעשית לתקופה מוגדרת מראש, שלאחריה הסדר החברתי-תרבותי הישן חוזר על כנו.

טיילו בין קרנבלים שונים, ובדקו האם ניתן להגדיר את פורים כקרנבל?

שוטטו באינטרנט וחפשו מידע על קרנבלים שונים בעולם.

חפשו אתרי קרנבלים נוספים.

באיזה קרנבל היית רוצה להשתתף?
מהו הדבר המושך ביותר בקרנבל?
מהי המשמעות העומדת מאחורי הקרנבל?
אלו חילופי תפקידים תרבותיים ניתן למצוא בו? גברים - נשים, מלך- אדם הפשוט וכו'
אלו התנהגויות לא נורמטיביות קיימות בקרנבל זה?

שבירת נורמות, החלפת זהויות
הקרנבל הוא הזדמנות לשבירת נורמות ולחילופי תפקידים, החברה-תרבות קובעת זמן מוגדר מראש שחוזר בתאריכים קבועים כל שנה, ובו היא מתירה לשבור את הנורמות שהיא עצמה קבעה, כמו כן היא מאפשרת חילופי תפקידים ובכך היא מאפשרת שבירת מעמדות שקיימים במהלך השגרה.

מסורת נוצרית של היפוך תפקידים
בעולם הנוצרי, ובמיוחד באירופה, נמנעים מאכילת בשר 40 ימים לפני חג הפסחא (על פי האמונה הנוצרית חג הפסחא הוא היום שבו קם ישו לתחיה שלושה ימים לאחר שנצלב).
מטרתו של צום זה היא להביא להטהרות של הגוף והנפש. בימים שלפני הצום חוגגים את קרנבל החורף.

יש כמה קרנבלים מפורסמים, אך כמעט בכל עיירה בחלקיה הנוצריים-קתוליים של אירופה ניתן לראות חגיגות עממיות בתקופה זו.

בקרנבלים השונים ניתן לחוש באווירת של פריקת עול, התפרקות והשתוללות. בונציה שבאיטליה מוקד הקרנבל הוא ההתחפשות. מסיכות מעוצבות, משחקי וחילופי תפקידים.
בטנריף - שמול חופי מרוקו, ביום השלישי לקרנבל מתחפש הקהל כולו בבגדי המין השני.
כדאי להוסיף משהו על הקרנבל בריו דה ז'נרו בברזיל שמתרחש ממש בימים אלה: 24-27 בפברואר.

האם פורים גם הוא קרנבל, או מה בין שמחה להוללות?
בפורים ניתן למצוא מאפיינים של קרנבל, שמחה, שתיית יין, סעודה ותחפושות.
למרות מאפיינים אלו חכמי הדורות ניסו להבחין בין שמחת החג שיש בה משמעות, לבין הוללות.
מקורות יהודיים שונים מבחינים בין הוללות שהיא סכלות וקלות דעת, לבין שמחה שהיא חלק חשוב ומשמעותי בחייו של אדם.

המקורות הבאים מציגים עמדה שלילית כלפי הצחוק וההוללות:

"כי כקול הסירים תחת הסיר, (כרעש התפצחותם של ענפי הסירה הקוצנית באש)
כן שחוק הכסיל, וגם זה הבל"
קהלת ז',6


"כשחוק לכסיל עשות -זמה
וחכמה- לאיש תבונה"
משלי י, 23


..."אסור לו לאדם שחוק פיו בעולם הזה..."
בבלי, ברכות לא',1


"התורה נקנית במיעוט שחוק"
משנה, אבות ו',5



מקורות אחרים מציינים את חשיבותה של השמחה ומשמעותה:

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"
תענית כט, א'


"ללמדך שאין שכינה שורה לא
מתוך עצבות ולא מתוך עצלות
ולא מתוך שחוק ולא מתוך
קלות ראש ולא מתוך שיחה
ולא מתוך דברים בטלים אלא
מתוך דבר שמחה של מצווה…"
שבת ל', א'


"ועכשיו שאין בית המקדש קיים
אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין
ישמח לבב אנוש…"
פסחים קט, א'


"..ברוך שנתן ימים טובים לעמו
ישראל לשמחה ולזכרון ברוך
מקדש ישראל והזמנים.."
ברכות מח, ב'


"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך
בשמחה ובטוב לבב
איזה היא עבודה שבשמחה ובטוב
לבב? הוי אומר זה שירה"
ערכין י', ב'


שמחה וחירות
עיקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה, כי על ידי השמחה
יוכל להנהיג את המוח כרצונו. כי שמחה היא עולם החירות,
ועל כן כשקושר שמחה לדעתו, אזי דעתו בחירות ואינה בגלות.
אך על ידי מרה שחורה ועצבות - המוח והדעת בגלות.
וצריך לחזק עצמו שיבוא לשמחה בכל מה שאפשר, ולהשתדל
ולמצוא בעצמו איזו נקודה טובה, כדי לבוא לשמחה...
על פי הרוב אין יכולים לשמח את עצמם כי אם על ידי דברי
חידוד, כדי לבוא לשמחה.
(רבי נחמן מברסלב,עפ"י ליקוטי מוהר"ן, י')


האווירה הפורימית
אזכורים ספרותיים להומור בספרות היהודית, אני מוצאים בימי הביניים, בפיוטים לחג הפורים:

"אץ קוצץ בן קוצץ, קצוצי לקצץ,בדיבור מפוצץ, רצוצי לרצץ
לץ בבוא ללוצץ, פולץ ונתלוצץ, כעץ מחצצים לחצץ, כנץ על ציפור לנצץ.
עב בקע מראש, יחידים מנו גרוש, חל וילך ויפרוש, וישב על גבי חרוש.
זומן ונוקב לראש, ראשית גויים לרע לדרוש, היות לכל בוגדים ראש.
וצפעו תלות במבחר ברוש.."

זהו קטע מתוך הפיוט- "אץ קוצץ" אותו חיבר הפייטן רבי אלעזר ברבי קליר. שכנראה חי במאה ה-8 לספירה בארץ ישראל. פיוט זה נתקבל בין הפיוטים המיוחדים ל"שבת זכור." (השבת שלפני חג הפורים, בה נקרא בתורה הקטע על מצוות מחיית עמלק)

פיוטים אלו סללו את הדרך לאווירת צחוק ובדיחות הדעת, המיועדת ומיוחדת לחג הפורים.
במשך השנים התפתחה מסורת הצגות ופרודיות מחיי היומיום בישיבות, ובחוגים הדתיים הלימודיים.

הצגות אלו, החלו מאברכים שאלתרו את הופעותיהם בין קירות בית המדרש ולעיני חבריהם ורבניהם בלבד. זמן מועט לאחר המאה ה- 14 החלו באיטליה בחורי ישיבה לנסות את כוחם בהצגות של ממש לפני הציבור הרחב, בבית הכנסת או במקומות ציבוריים אחרים. בתקופה זו החלה מסורת של כתיבת המחזות,
ספק רב אם אי פעם הוצגו מחזות אלו בפני ציבור, וזאת משום העובדה הפשוטה, שהמחזות נכתבו בלשון היצירה הספרותית - תורנית, ומעטים היו אלו שהבינו את משחקי המילים המתוחכמות, ועומק הפירושים המסתתרים תחת השורות, ונהירים למעמיקים והבקיאים בשפת הקודש, ובפירושיה השונים.

עם התפתחותה של תנועת ההשכלה באירופה, חל שינוי בהומור בו השתמשו היהודים ע"מ לציין את חג הפורים. אנו מוצאים הצגות שנכתבו ובויימו לקהל הרחב, שאין בהם התבססות על מקורות מן הגמרא והתלמוד, וללא שימוש בשפת הקודש, רבת הפנים.