מצוות הספירה

אוסף של עובדות הופך לסיפור - בניגוד לרצף אקראי של אירועים - כשיש בו התחלה שבה מוצגות הדמויות, אמצע שבו נוצר קונפליקט וסוף שבו ההתרה.

החיים שלנו חולפים במהירות כה רבה, עד שלעיתים קרובות אנחנו מאבדים את המודעות לכוח הנפלא של הסיפורים האישיים שלנו. השינויים בין היום למחר עדינים מספיק כדי לטשטש בעינינו את תחושת ה'התחלות' ו'הסופים' ואנחנו לא מצליחים להבחין בפתיחתם ובסגירתם של מעגלי העלילה המרתקים.

'מצוות הספירה' מלמדת אותנו להתבונן. היא פותחת את ליבנו להבחין ולקלוט את 'סיפורי החיים'.

מצוות הספירה מלמדת אותנו להתבונן. כאשר אנחנו סופרים את הימים, אנחנו עוצרים, מעניקים ליום ערך ומספר ו... מתבוננים. התבוננות זו מפרידה בין יום ליום, בין עבר להווה, בין הווה לעתיד ופותחת את ליבנו להבחין ולקלוט את 'סיפורי החיים' ומהם סיפורים אלו?

ישנם שני סיפורים המשולבים זה בזה - סיפורו של עם ישראל וסיפורו האישי של כל אחד מאיתנו.

סיפורו של העם עוסק בטרנספורמציה הפיסית שעברו בפסח, כשהפכו לחופשיים בגופם ובטרנספורמציה הרוחנית שעברו ביום חג השבועות, כשהפכו לחופשיים ברוחם.

היום בו יצאנו ממצרים, היה היום בו דחינו מעלינו את ההגדרות המצריות לגבי מהות החיים ומטרתם. השתחררנו להיות מה שרצינו להיות. אבל זו הייתה רק תחילתו של הסיפור ועדיין לא ידענו לאן הוא אמור להתקדם.

רק כשקיבלנו את התורה, גילינו את הנתיבים, שיעניקו לנשמותינו ביטוי. היה זה הזמן בו למדנו את המכניזם, של פגישה באתגרים נצחיים ושם התחיל סיפורו של העם להתפתח.

חיטה ושעורה

המנהגים המאפיינים זמן זה של השנה, משקפים את השינוי שחל בנו: הקורבן שהועלה בפסח היה קורבן שׂעוֹרים (בזמן העתיק, השעורה שמשה כמאכל לבהמות). הקורבן שהועלה בשבועות היה של חיטים (החיטה משמשת לעיתים קרובות כמשל, ליכולת האנושית להשתמש בחוכמה). בעוד שבעלי החיים ניזונים מעשב, עלים ופירות, יש צורך בחוכמה אנושית ויצירתיות על מנת להכין לחם.

העם היהודי הפך מעם ששואף לחירות, לעם ששואף לאנושיות.

קרבנות אלה מסמלים את השינוי שחל בשאיפותיו של עם ישראל. בתחילה הייתה להם שאיפה פשוטה, להיות חופשיים מעול - שאיפה שמשותפת גם לבעלי החיים. אולם כעת הפכה שאיפתם להתעלות ולהתקדם לרמה של "אדם". וזו באמת חתיכת סיפור...

מה הופך אותנו, בני האדם לבני אדם אמיתיים? הספרות המיסטית עוסקת בחוטים המקשרים בינינו לבין האלוקים, בתור בני אנוש. חוטים אלה נקראים "ספֵירות". שמו של האדם, ככל שזה נשמע מוזר, נובע אף הוא מאותו שורש של מִספר וסיפור.

שורש משותף זה משקף את העובדה, שההתחלה, האמצע והסוף של חיינו - על אף שהם קצובים ומוגבלים - משיקים תמיד לניצוץ האלוקי הנצחי.

הפעם הראשונה שמושג מיסטי זה מוזכר במקורות, נמצאת ביצירה הקבלית שנקראת "ספר היצירה", המיוחסת לאברהם אבינו. למרות שמצויים בידינו למעלה מאלף פירושים לספר היצירה, הוא נשאר עדיין אחד מהכתבים הסתומים והבלתי מובנים של היצירה היהודית על הנהגתו של הא-ל.

בראשית המאה ה-16, הרב יצחק לוריא - מחכמי הקבלה ומי שהתפרסם בעולם כ'אר"י הקדוש' - הסביר את הקטעים הסודיים ביותר בקבלה, לקבוצה נבחרת של תלמידים (המכונים 'גורי האר"י') בבהירות עילאית. לאחר מכן, הפך לימוד 'תורת הנסתר' היהודית, לנגיש יותר מכפי שהיה אי פעם בעבר.

אחד מהנושאים המרכזיים ביותר במשנתו, הוא החשיבות, שבפיתוח המודעות לאותם חוטים המקשרים בינינו לבין הא-ל - 'הספירות' של נשמותינו הרוחניות.

שבעת ההיבטים של האלוקות

הבה נבחן את אותן ספירות המשתלשלות כלפי מעלה ומקשרות אותנו אל האלוקים. הספירות אשר הופכות אותנו לבני אדם - שבעת ההיבטים של האלוקות.

1. ההיבט הראשון נקרא "חסד"

   בעוד שתאוותיו של הגוף מופנות כלפי עצמו, אלו של הנשמה מופנות כלפי הזולת. אנחנו אוהבים את אלה שלהם אנחנו מעניקים, משום שבאמצעותם מובאת הרוחניות שלנו לידי ביטוי. כל נתינה שלנו יוצרת "רושם" בדמותו של המקבל, רושם שמשקף את ה"אני" הגבוה שלנו.

2. השני הוא "גבורה"

   מלה זו משתייכת באופן ברור להענקת הכוח לנשמה שלנו. כוח שיאפשר לה להתגבר על המכשולים הניצבים בפניה. מצויה בנו היכולת לחיות למען מטרותינו ולהקריב מעצמנו על מנת להגשים אותן. המטרה העילאית שניצבת בפני כל יהודי, היא להפוך למקור אור. לשם כך, אנחנו צריכים להכניע את האגו ואת שאיפותינו באמצעות כללי התורה האלוקית.

3. השלישי - "תפארת"

   יופי נברא כהרמוניה וניגוד - כמו בפזל, כששני הניגודים משתלבים זה בזה, אנחנו מקבלים "התאמה". גם בנו מצויים כוחות מנוגדים ורק כאשר אנחנו מצליחים לתאם בין המלים, המחשבות והמעשים, אנחנו הופכים לאנשים של אמת. רק בני אדם יכולים לשקר. הסיבה לכך היא, שרק לבני אדם יש אפשרות 'לברוא את עצמם' במידה מסוימת. אם נשתמש במילותיו של המהר"ל מפראג "אנחנו יולדים את עצמנו". כשאנחנו משקרים, אנחנו נכנעים לתאווה החייתית שבנו, לנוחיות ולפריקת העול. כשאנחנו בוחרים לומר את האמת, אנחנו מתחברים מחדש למציאות האלוקית הטרנסנדנטלית ובוחרים להיות אמינים כבני אדם.

4. הרביעי - "נצח"

   כל מי שהצליח אי פעם להתגבר על תאווה לסיפוק מיידי, נגע בספירה זו. זהו כוחה של התקווה והשאיפה לצמיחה.

5. ההיבט החמישי - "הוד"

   כשאנחנו מתחילים את היום במלים "מודה אני לפניך", אנחנו מבטאים את הכרת הטוב כלפי האלוקים.

   השם "הוד" משמעותו נהדרות ויופי, אולם הפעלים הנובעים מאותו שורש הם "הודיה" (תודה) ו"הודאה" (וידוי). כבני אדם אנחנו יכולים להיות מונעים על ידי ה'הוד' בין אם הוא רוחני ובין אם הוא גשמי. מידת הרגישות אליה נגיע בפגישה עם ה'הוד' שבעולם, תשפיע ישירות על הרצון שלנו להביע תודה. לעתים קרובות אנחנו מונעים מעצמנו להגיע להכרת תודה, משום שאנחנו חוששים שזו תפגום במידת ההערכה העצמית שלנו. אך לא כך פועלים הדברים. דווקא כשאנחנו מתחילים את היום במלים "מודה אני לפניך", אנחנו מבטאים את הכרת הטוב כלפי האלוקים ובו בזמן רואים את עצמנו כברואים שראויים לחיים.

6. השישי הוא "יסוד"

   ביטוי זה מתייחס ליכולת ההתקשרות שלנו. הספירה נקראת "יסוד", משום שהיא כל כך בסיסית בכל מערכת של יחסי גומלין. מה שאנחנו מחפשים בעצם במערכות יחסים הוא ה"טוב". אילו היו מבקשים ממך לבחור בתכונה אחת שתהיה בבן הזוג העתידי - כמעט ודאי שתבחר/י בתכונה רוחנית. יתכן שתהיה זו מידת הרחמים, היושר או הרגישות. כאשר אנחנו רואים כיצד הטוב הפנימי שלנו משתקף אלינו בחזרה, אנחנו אוהבים את האדם אפילו יותר. הקב"ה הוא מקור כל הטוב. ומכאן אנחנו מבינים, שהדבר אותו אנחנו מחפשים באמת, ביצירת קשר ודיבוק, הוא גילוי פני האלוקים.

7. ההיבט האחרון הוא "מלכות"

   ספירה זו מתייחסת ליכולת שלנו להכניס את מלכות האלוקים, לתוך הקיום בעולם הגדול וללבנו פנימה. הדרך בה נגיע לכך, היא על ידי הבחנה וידיעה, כי תפקידנו כבני אדם, הנו בעל משמעות נצחית ואינסופית ובאותו זמן ממש, נחזיק בענווה הנובעת מן הידיעה, שביחס לנצח, אנו מהווים למעשה נקודה אפסית.

כל שבוע מתוך שבעת השבועות שבין פסח לשבועות, מקדם אותנו במרומי ספירות רוחניות אלה. כל שבוע נושא בחובו את הפוטנציאל הרוחני להתקדמות אנושית ולחשיפת סיפורי הצמיחה האישיים שלנו. אנחנו סופרים כל יום והופכים להיות יותר 'בני אדם' ממה שיכולנו אי פעם להעלות בדעתנו.