ל"ג בעומר - חג אבסורדי. מה עושים איתו?

ואז מגיע ערב ל"ג בעומר והילדים בהמוניהם נאספים אל המגרשים הריקים וחוגגים את שמחת האש. וההורים, נמשכים אף הם לשם, לא מאהבת האש כמו מחשש מסכנותיה.

חגיגה כזאת יש לה חזקה ברורה ומוכחת בלוח השנה העברי, ואף אחד לא יעז לבטל אותה, אף-על-פי שלא בדיוק ידוע מהו ההיגיון לקיומה.

מהי הסיבה למסיבה?

כשהיינו ילדים סיפרה לנו הגננת כי מדליקים מדורות בל"ג בעומר לזכר נצחונו של בר כוכבא על הרומאים. והיה גם השיר על בר כוכבא הגיבור שניצח את האריה ומשחקי החץ והקשת. בקיצור, מיתוס המרד נגד הכובש הזר, גבורת המעטים וניצחונם הצודק על הרבים .

שנים רבות לקח לאמת ההיסטורית לחלחל אל תוך מערכת החינוך ולהתעמת עם הכזב שבבסיס המיתוס. היום רוב המחנכים כבר יודעים, שמרד בר-כוכבא היה כישלון מחפיר. אולי לא הכל יודעים עד כמה גדולה היתה הקטסטרופה שהמרד הזה הביא בעקבותיו, אבל ברור לכל שאין כאן סיבה לחגוג. אפילו הטיעון המוזר, שעדיין מסתובב בכמה מתוכניות הלימוד של ל"ג בעומר, שהחגיגה היא לזכר הניצחונות שהושגו בקרבות הראשונים של המרד, נשמע מגוחך כשמעמתים אותו עם המפלה הסופית ועם התיאורים המזעזעים על שפיכות הדמים שהיתה בו.

ההסבר שהיום קושרים לל"ג בעומר הוא ההסבר המסורתי, והוא אבסורדי לא פחות מקודמיו:

על-פי המסורת התלמודית, 12 אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא מתו במגיפה. בל"ג בעומר פסקה המגיפה והתלמידים פסקו למות. טוב מאוד שהמגיפה נעצרה, אבל איזה היגיון יש לציין בחג לדורות הפסקה של מגיפה, לאחר שהיא כבר חיסלה 24 אלף אנשים צעירים?

ובכלל, מגיפה מוזרה: היא מתרחשת באיזור מוגדר "בין גבת לאנטיפטרוס" (כיום ראש העין), בפרק זמן קצר אחד "בין פסח לעצרת" (חג השבועות), נעצרת ביום אחד מסוים ומתים בה רק גברים צעירים, שכולם תלמידי בית מדרש. לא זקנים, לא נשים, לא ילדים.

ההסבר הדתי למגיפה זו הוא: "משום שלא נהגו כבוד זה לזה". כלומר: עונש מאלוהים. ואלוהים הרי יכול לבחור לו את המקום ואת הזמן ואת האנשים שהוא רוצה להעניש. אבל ההסבר המקובל כיום לסיפור המגיפה הוא, שמדובר בלוחמים שהשתתפו במרד בר-כוכבא, שכן רבי עקיבא תמך במרד ועל כן המורדים נחשבו לתלמידיו. מכל מקום, מקור זה מסביר מדוע קושרים את ל"ג בעומר עם מרד בר-כוכבא.

האבסורד שבקביעת ל"ג בעומר כיום חג הקשור למרד בר-כוכבא מתגלה במלוא עוצמתו כאשר מתברר שאת מפלת העיר ביתר, המציינת את סיומו של מרד בר-כוכבא, מבכה מסורת ישראל ב-ט' באב - יום הצום והאבל, שאליו התנקזו כל האסונות הלאומיים של עם ישראל. כלומר, אותו מרד עצמו מצוין אצלנו בעת ובעונה אחת גם ביום חג וגם ביום אבל.

איך זה קרה?

מסורת ישראל, עד לעידן הציונות, מעולם לא התייחסה אל ל"ג בעומר כאל חג, כי אם כאל הפסקה זמנית במנהגי האבלות, הנהוגים בימי ספירת העומר. האבלות נקשרת למותם ההמוני של תלמידי רבי עקיבא, והפסקת האבלות נקשרת בהפסקת המגיפה. עד כאן אין לא חג ולא חגיגה. אלא מה? מאחר שבגלל האבלות אין מתחתנים, יוצא שכל החתונות שהמתינו איתן, מתפרצות בבת-אחת בל"ג בעומר ולכן יש באותו ערב המון חתונות. וכולם שמחים.

באה הציונות לעולם וחיפשה גיבורים ומיתוסים של גבורה כדי להציב דוגמאות ומופתים לחיקוי. ואכן, קשה להניח שאפשר היה לבצע את המהפכה הציונית ללא מעשי הגבורה העילאיים שחוללו אותה.

בר-כוכבא היה גיבור. על כך אין מחלוקת. אבל, שלא כיהודה המכבי, הוא היה גיבור שנכשל. המפלה אמנם אינה גורעת מגבורתו, אבל גיבור שנכשל אינו אמור להיות מודל להזדהות.

הבעיה "נפתרה" קצת על ידי עצימת עיניים מכוונת, וקצת בעזרת הבערות. אנשי החינוך לא הכירו ברובם את העובדות ההיסטוריות וגם לא את סיפורי חז"ל, אשר תיארו את הטבח שעשו הרומאים ביהודים בזמן המרד. כך הפך בר-כוכבא לגיבור מנצח, ול"ג בעומר של ילדותנו נחגג בגאוות ניצחון.

כשסוף סוף חדרה האמת ההיסטורית המזעזעת לתודעת אנשי החינוך - כבר היה קשה לסגת. ואז התחילו להתפתל. התחילו לייצר הנמקות שונות ומשונות על מנת לשמור על הקיים. שהרי לא רק הילדים לא יוותרו על החג הנחמד הזה, גם למורים יש אינטרסים. הם לא יוותרו על יום חופשה, שהוא זכות סוציאלית יקרה מפז. תחילה היתה בחירה בין האחד במאי לל"ג בעומר. אחר כך שבק האחד במאי, ואם גם ל"ג בעומר יבוטל - אנה אנו באים?

דוגמה אחת להתפתלות סביב ההנמקות של ל"ג בעומר היא הניסיון להציגו כחג לזכר ניצחונות שהיו לבר כוכבא בקרבות של ראשית המרד. ועוד מפליגים ומספרים על שחרור ירושלים - הנחה שאינה מוכחת כלל.

התפתלות נפוצה אחרת הוא ההסבר החלופי להדלקת המדורות: הכליאו את המדורה עם משואת ראש החודש. כידוע, לפני שנולד לוח השנה העברי, היו אבותינו מודיעים על ראשית החודש באמצעות משואות, שהיו משיאים בראשי ההרים על מנת שייראו למרחוק. מכאן צמח הרעיון האווילי, שלוחמי בר-כוכבא היו מעבירים הודעות ביניהם באמצעות מדורות.

הנמקה משונה זו אין לה אחיזה בשום עדות היסטורית, ועד כמה היא סותרת את ההיגיון הבסיסי אפשר ללמוד כאשר מטיילים בארץ, בעיקר באיזור יהודה שם התרחש המרד, ומבקרים במחילות המיסתור של המורדים. מאות כאלה התגלו בדרום הארץ. ביקור במערכות תת קרקעיות אלה מאפשר לקבל מושג אילו מאמצים אדירים ועבודת נמלים השקיעו המורדים כדי להסתתר מן הרומאים במחילות שמתחת לפני האדמה, וכיצד התחכמו להסוות אותן מפניהם. לא יעלה על הדעת שהם יצאו מן המיסתור שלהם והשיאו משואות או הדליקו מדורות שהיו מגלות לאויב את מקום מחבואם.

מהיכן אם כן התגלגלה המדורה לל"ג בעומר? יש השערות אחדות ביחס למוצאה, אבל אין מחקר מוסמך. על כן ההנחה היא שמוצאה מן ההילולה לזכר רבי שמעון בר-יוחאי במירון.

על-פי המסורת, יום פטירתו היה בל"ג בעומר, ולפני שיצאה נשמתו הוא גילה את רזי תורתו. ומאחר שהתורה נמשלה לאור, למן המאה ה16- בכל שנה בערב ל"ג בעומר נוהגים להדליק ליד קברו מדורה בתוך גיגית שמן, ומקיפים אותה במעגלי רוקדים ובשירה סוערת.

רשב"י היה בן דורו של בר-כוכבא ותלמידו של ר' עקיבא. אלא שלא כשניהם - הוא לא היה מעורב במרד. כידוע, הוא ברח מפני הרומאים, אשר דנו אותו למוות בגלל התנגדותו להם ולתרבותם, והסתתר במערה במשך תקופה ארוכה של 13 שנים. במהלכה של תקופה זו התרחש המרד. רשב"י הוא איפוא הגיבור האמיתי של ל"ג בעומר: מצד אחד הוא התנגד לשלטון הכיבוש הרומי ולתרבותו המשחיתה, ואף שילם על כך מחיר יקר, ומצד שני אין לו חלק במחדל של המרד.

והפתרון

מה ניתן לעשות ביום כזה שצבר טקסי חג חסרי היגיון, ובכל זאת אי אפשר לבטלו?

יש פתרון: מצמידים לו תוכן חדש, ערכי, תוכן שראוי לחנך לאורו. היהדות תמיד נהגה כך באמצעות הטכניקה היעילה של המדרש, אלא שהפעם חשוב להקפיד בבחירת התוכן כדי שיהיה גם הגיוני וגם אמיתי מבחינה היסטורית. במערכת הערכים של דורנו, בניגוד לדורות הקודמים, האמת ההיסטורית נחשבת לערך ראשון במעלה.

במקום גיבורי המרד הצבאי יוצבו גיבורים אחרים - גיבורי תרבות: עשרת הרוגי המלכות וכל אלה ששמרו על התורה מכלייה.

כזכור, לאחר שדוכא מרד בר כוכבא גזר הקיסר אדריאנוס כנגד לימוד התורה, בידעו כי זו הדרך למחות את עם ישראל מעל פני הארץ. רבים מחכמי ישראל, שאחדים מהם, כמו רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא היו זקנים מופלגים, לא נכנעו לגזירה. הם עברו ממקום למקום, הקהילו קהילות ולימדו תורה, ואף הסמיכו חכמים שיתפסו את מקומם. גם אם הם שילמו על כך בחייהם - הם היו הגיבורים האמיתיים והמנצחים הגדולים בעימות שבין תרבות ישראל ותרבות רומא. הסיפורים והמדרשים על חכמים אלה הם רבים ויפים, וחבל לא ללמוד וללמד אותם.

ומה על המדורה? המדרש בילקוט שמעוני אומר: "דברי תורה נמשלו כאש …" ומביא שורה של אנלוגיות בין אש לתורה. כגון: "מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה - חיים לעולם". אנלוגיה אחרת מתייחסת לקיצוניות: "מה אש קרוב לה - נכווה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב - נהנה…". אפשר לפתח את האנלוגיה הזאת כך: "מה אש קרוב לה - נכווה, כך תורה ולומדיה – אלו תלמידי הישיבות ש"תורתם אומנותם" ש"נהרגים באוהלה של תורה", שמרוב קירבה לתורה פוטרים עצמם משירות בצה"ל, מעבודה מפרנסת, ממפגש עם תרבות העולם - דעתם מבולעת כמי שנכווה באש". אבל גם אלה שמזלזלים בתורה ובזים לה, או סתם אדישם כלפיה – עליהם נאמר: "רחוק ממנה - צונן".

אפשר לקרוא את המדרש כולו ולמצוא בו עוד ההשוואות בין אש לתורה, אפשר גם לדרוש את המדרש, ואפשר להפעיל את החשיבה היוצרת ולגלות אנלוגיות נוספות שאין במדרש.

וכך יבואו המדורה על תיקונה ול"ג בעומר על תיקונו, ולמורים יהיה הרבה מה ללמד על החג המעניין הזה בטרם ייצאו לעוד יום חופשה.